מקור בבא קמא ב׳
1 מַתְנִי׳ אַרְבָּעָה אֲבוֹת נְזִיקִין: הַשּׁוֹר, וְהַבּוֹר, וְהַמַּבְעֶה, וְהַהֶבְעֵר.
2 לֹא הֲרֵי הַשּׁוֹר כַּהֲרֵי הַמַּבְעֶה, וְלֹא הֲרֵי הַמַּבְעֶה כַּהֲרֵי הַשּׁוֹר; וְלֹא זֶה וָזֶה שֶׁיֵּשׁ בָּהֶן רוּחַ חַיִּים, כַּהֲרֵי הָאֵשׁ שֶׁאֵין בּוֹ רוּחַ חַיִּים;
3 וְלֹא זֶה וָזֶה שֶׁדַּרְכָּן לֵילֵךְ וּלְהַזִּיק, כַּהֲרֵי הַבּוֹר שֶׁאֵין דַּרְכּוֹ לֵילֵךְ וּלְהַזִּיק.
4 הַצַּד הַשָּׁוֶה שֶׁבָּהֶן – שֶׁדַּרְכָּן לְהַזִּיק, וּשְׁמִירָתָן עָלֶיךָ; וּכְשֶׁהִזִּיק – חָב הַמַּזִּיק לְשַׁלֵּם תַּשְׁלוּמֵי נֶזֶק, בְּמֵיטַב הָאָרֶץ.
5 גְּמָ׳ מִדְּקָתָנֵי ״אָבוֹת״ – מִכְּלָל דְּאִיכָּא תּוֹלְדוֹת; תּוֹלְדוֹתֵיהֶן כַּיּוֹצֵא בָּהֶן, אוֹ לָאו כַּיּוֹצֵא בָּהֶן?
6 גַּבֵּי שַׁבָּת תְּנַן: אֲבוֹת מְלָאכוֹת – אַרְבָּעִים חָסֵר אַחַת. ״אָבוֹת״ – מִכְּלָל דְּאִיכָּא תּוֹלָדוֹת,
7 תּוֹלְדוֹתֵיהֶן כַּיּוֹצֵא בָּהֶן; לָא שְׁנָא אָב – חַטָּאת, וְלָא שְׁנָא תּוֹלָדָה – חַטָּאת; לָא שְׁנָא אָב – סְקִילָה, וְלָא שְׁנָא תּוֹלָדָה – סְקִילָה.
8 וּמַאי אִיכָּא בֵּין אָב לְתוֹלָדָה? נָפְקָא מִינַּהּ, דְּאִילּוּ עָבֵיד שְׁתֵּי אָבוֹת בַּהֲדֵי הֲדָדֵי, אִי נָמֵי שְׁתֵּי תוֹלָדוֹת בַּהֲדֵי הֲדָדֵי – מִחַיַּיב אַכׇּל חֲדָא וַחֲדָא; וְאִילּוּ עָבֵיד אָב וְתוֹלָדָה דִּידֵיהּ – לָא מִחַיַּיב אֶלָּא חֲדָא.
9 וּלְרַבִּי אֱלִיעֶזֶר – דִּמְחַיֵּיב אַתּוֹלָדָה בִּמְקוֹם אָב; אַמַּאי קָרֵי לֵיהּ אָב, וְאַמַּאי קָרֵי לַהּ תּוֹלָדָה? הָךְ דַּהֲוָה בְּמִשְׁכָּן חֲשִׁיבָא – קָרֵי לֵיהּ אָב, הָךְ דְּלָא הֲוֵי בְּמִשְׁכָּן חֲשִׁיבָא – קָרֵי לַהּ תּוֹלָדָה.
10 גַּבַּי טוּמְאוֹת תְּנַן: אָבוֹת הַטּוּמְאוֹת – הַשֶּׁרֶץ, וְהַשִׁכְבַת זֶרַע,
11 וּטְמֵא מֵת. תּוֹלְדוֹתֵיהֶן לָאו כַּיּוֹצֵא בָּהֶן; דְּאִילּוּ אָב – מְטַמֵּא אָדָם וְכֵלִים, וְאִילּוּ תּוֹלָדוֹת – אוֹכָלִין וּמַשְׁקִין מְטַמֵּא, אָדָם וְכֵלִים לֹא מְטַמֵּא.
12 הָכָא מַאי? אָמַר רַב פָּפָּא: יֵשׁ מֵהֶן כַּיּוֹצֵא בָּהֶן, וְיֵשׁ מֵהֶן לָאו כַּיּוֹצֵא בָּהֶן.
13 תָּנוּ רַבָּנַן: שְׁלֹשָׁה אָבוֹת נֶאֶמְרוּ בְּשׁוֹר – הַקֶּרֶן, וְהַשֵּׁן, וְהָרֶגֶל.
14 קֶרֶן מְנָלַן? דְּתָנוּ רַבָּנַן: ״כִּי יִגַּח״ – אֵין נְגִיחָה אֶלָּא קֶרֶן, שֶׁנֶּאֱמַר: ״וַיַּעַשׂ לוֹ צִדְקִיָּה בֶן כְּנַעֲנָה קַרְנֵי בַרְזֶל, וַיֹּאמֶר: כֹּה אָמַר ה׳, בְּאֵלֶּה תְּנַגַּח אֶת אֲרָם וְגוֹ׳״. וְאוֹמֵר: ״בְּכוֹר שׁוֹרוֹ הָדָר לוֹ, וְקַרְנֵי רְאֵם קַרְנָיו, בָּהֶם עַמִּים יְנַגַּח״.
15 מַאי ״וְאוֹמֵר״? וְכִי תֵּימָא דִּבְרֵי תוֹרָה מִדִּבְרֵי קַבָּלָה לָא יָלְפִינַן, תָּא שְׁמַע: ״בְּכוֹר שׁוֹרוֹ הָדָר לוֹ״.
16 וְהַאי מֵילָף הוּא?! גִּילּוּי מִילְּתָא בְּעָלְמָא הוּא, דִּנְגִיחָה בְּקֶרֶן הוּא!
17 אֶלָּא מַהוּ דְּתֵימָא, כִּי פַּלֵּיג רַחֲמָנָא בֵּין תָּם לְמוּעָד – הָנֵי מִילֵּי בִּתְלוּשָׁה, אֲבָל בִּמְחוּבֶּרֶת – אֵימָא כּוּלָּהּ מוּעֶדֶת הִיא;
18 תָּא שְׁמַע: ״בְּכוֹר שׁוֹרוֹ הָדָר לוֹ וְגוֹ׳״.
19 תּוֹלָדָה דְקֶרֶן מַאי הִיא? נְגִיפָה, נְשִׁיכָה, רְבִיצָה, וּבְעִיטָה.
20 מַאי שְׁנָא נְגִיחָה דְּקָרֵי לַהּ אָב – דִּכְתִיב ״כִּי יִגַּח״, נְגִיפָה נָמֵי כְּתִיב ״כִּי יִגֹּף״! הַאי נְגִיפָה – נְגִיחָה הִיא. דְּתַנְיָא: פָּתַח בִּ״נְגִיפָה״ וְסִיֵּים בִּ״נְגִיחָה״, לוֹמַר לָךְ: זוֹ הִיא נְגִיפָה זוֹ הִיא נְגִיחָה.
21 מַאי שְׁנָא גַּבֵּי אָדָם דִּכְתִיב ״כִּי יִגַּח״, וּמַאי שְׁנָא גַּבֵּי בְּהֵמָה דִּכְתִיב ״כִּי יִגֹּף״?
22 אָדָם – דְּאִית לֵיהּ מַזָּלָא, כְּתִיב ״כִּי יִגַּח״; בְּהֵמָה – דְּלֵית לַהּ מַזָּלָא, כְּתִיב ״כִּי יִגֹּף״.
23 וּמִלְּתָא אַגַּב אוֹרְחֵיהּ קָא מַשְׁמַע לַן – דְּמוּעָד לְאָדָם הָוֵי מוּעָד לִבְהֵמָה וּמוּעָד לִבְהֵמָה לָא הָוֵי מוּעָד לְאָדָם.
24 נְשִׁיכָה – תּוֹלָדָה דְשֵׁן הִיא! לָא; שֵׁן – יֵשׁ הֲנָאָה לְהֶזֵּיקָהּ, הָא – אֵין הֲנָאָה לְהֶזֵּיקָהּ.
25 רְבִיצָה וּבְעִיטָה – תּוֹלָדָה דְרֶגֶל הִיא! לָא; רֶגֶל – הֶזֵּיקָהּ מָצוּי, הָנֵי – אֵין הֶזֵּיקָן מָצוּי.
26 אֶלָּא ״תּוֹלְדוֹתֵיהֶן לָאו כַּיּוֹצֵא בָּהֶן״ דְּאָמַר רַב פָּפָּא, אַהֵיָיא?
27 אִילֵּימָא אַהָנֵי; מַאי שְׁנָא קֶרֶן – דְּכַוּוֹנָתוֹ לְהַזִּיק, וּמָמוֹנְךָ וּשְׁמִירָתוֹ עָלֶיךָ; הָנֵי נָמֵי – כַּוּוֹנָתָן לְהַזִּיק, וּמָמוֹנְךָ וּשְׁמִירָתָן עָלֶיךָ!
28 אֶלָּא תּוֹלָדָה דְקֶרֶן כְּקֶרֶן, וְכִי קָאָמַר רַב פָּפָּא – אַשֵּׁן וָרֶגֶל.
29 שֵׁן וָרֶגֶל הֵיכָא כְּתִיבִי? דְּתַנְיָא: ״וְשִׁלַּח״ – זֶה הָרֶגֶל, וְכֵן הוּא אוֹמֵר: ״מְשַׁלְּחֵי רֶגֶל הַשּׁוֹר וְהַחֲמוֹר״.
30 ״וּבִעֵר״ – זוֹ הַשֵּׁן, וְכֵן הוּא אוֹמֵר: ״כַּאֲשֶׁר יְבַעֵר
פירוש שלטי הגיבורים על בבא קמא ב׳
1 רבינו פסק דאי אית ליה למזיק קרקע ומטלטלין ובאין לגבות לניזק את נזקו אין יורדין לנכסיו למכור קרקעותיו אלא יתן לו מטלטלין ואפי' יש לו כסף יכול לשלמו בסובין אם ירצה דכל מילי מיטב הוא כל עוד שהוא מטלטל ואם אין לו מטלטלין כלל או שיש לו אבל אין לו כנגד כל ההיזק גובין מן המטלטלין מה שיש מהן לגבות ואח"כ יורדין לקרקע המזיק לעידית שבנכסיו וכן פסק מיי' פ"ח מהל' נזקי ממון והרא"ש והטור ח"מ סי' תי"ט ור"ת כתב דאם יש לו כסף או מיטב דהיינו קרקע יתן לו או כסף או קרקע דכסף וקרקע שניהן נקראין מיטב ולא מצי לסלקו במטלטלין. אבל אם אין לו לא כסף ולא מיטב אז משלם לו מן המטלטלין מה שירצה ואפי' סובין כך כתבו התוס' בשמו דף ט' והרא"ש ומרדכי פ"ק דב"ק וצ"ע כי שם המרדכי בסמוך כתב בשם ר"ת בהיפך זה שכתב וז"ל כתב רבינו ברוך בס' התרומה לשון ר"ת כן הדין אם אדם חייב לחבירו ממון אם מנזקין בין אית ליה זוזי בין לית ליה זוזי כל מה דבעי מגבי ליה אי בעי קרקע מגבי ליה מן העידית ואי בעי לאגבויי מטלטלי אפי' סובין כדאמרי' פ"ק דב"ק כל מילי מיטב הוא ודלא כרב הונא דאמר או כסף או מיטב ע"כ הרי דודאי אם זהו לשון ר"ת שיש להקשות מדבריו לדבריו וצ"ע דפנים י"ל שהוא לשון ר"ת כי ידענו שרבינו ברוך היה מתלמידיו וצ"ע וסמ"ג עשין ס"ו מסכים לדברי ר"ת דפליג עם אלפסי וכן יש בהגהות מיי' פ"ח מהל' נ"מ ובהגהות ספר המשפטים סי' י"ג ולכולהו כי אית ליה זוזי וקרקע יכול לסלקו באיזה מהן שירצה אבל לא במטלטלין עד שלא יהיה לו לא כסף ולא קרקע דאז יכול לסלקו אפי' בסובין ולא אמר ליה זיל טרח ואייתי זוזי: לשון ריא"ז כל אלה הניזקין שאדם מתחייב עליהן משלמין ממיטב שנאמר מיטב שדהו ומיטב כרמו ישלם וכן ד' שומרין שהן ש"ח והשואל נושא שכר והשוכר שנתחייבו לשלם כל אחד כדין שומרין המבואר בו משלמין כולן ממיטב ולפי זה מי שיש לו מעות מחבירו ממחצית שכר שחציים דינם כמלוה וחציים דינם כפקדון כמו שביארנו אם הוצרך בעל המעות לגבות ממנו קרקע גובה חלק הפקדון מהמיטב כדין ד' שומרין וחלק המלוה מן בינונית כמבואר בקונט' הראיות בראיה א': ועוד לו אע"פ שגובין לניזק מן העידית של קרקעות אם רצה המזיק לתת לו מטלטלין הרשות בידו לשלם לו נזקו אפי' סובין שכל המטלטלין הרי הן כמיטב שאם אינן ראוין למכור במקומו יכול למוכרן במקום אחר ואפי' היה המזיק עשיר בכסף ובזהב כמו שביאר מז"ה וכך היא ג"כ שיטת ר"י:
2 לפי גי' רש"י הכין הוא מי שיש לו בתים ושדות ואינו רוצה למכור דזיילי נכסי דידיה מחמת פשיעתו דמשום דעייל ונפיק אזוזי אין חפצים לקנות כי אם בזול מחמת שרואים אותו דחוק למעות אז אין נותנין לו כלום מן הצדקה אבל אם לא פשע איהו בדבר אלא שעתה הוא זמן שהקרקעות הם בזול אבל עתידים להתייקר לאחר זמן או דזיילו כולהו ארעתא דעלמא אז אפי' שוות יותר ממאתים זוז אף לפי הזול יכול ליטול מן הצדקה ולא ימכור פחות מכדי שוייה כך פי' ר"י לשיטת רש"י ולא פי' עד כמה נותנין לו ונראה דנותנין לו מן הצדקה עד כדי חצי דמיהן של קרקעותיו כגון אם היו שוין ר' כשמוכרין בשויהן השתא שאינו מוציא למכור מאכילין אותו ק' שהוא החצי מכדי שויין דלעולם לא זיילי טפי מפלגא וכן לעולם על דרך זו: ולגי' הרי"ף הדין כך הוא אם בא למוכרה ומפני שרואים אותו שהוא דחוק אין רוצין לקנות ממנו אלא בזול אין מחייבין אותו למוכרם אלא מאכילין אותו מן הצדקה עד שימכור בשויה וידעו הכל שהוא דחוק למכור אבל אם הוזלו כל הקרקעות אף של אחרים אפי' אם הוזלו שאינם שוין בחצי דמיהם אם יכול למוכרם שיהו לו ר' זוז לפי הזול צריך למוכרה ולא יטול מן הצדקה ואם הוא בזמן שאין שמין מכירה ואינו מוצא למכור אלא בזול ואם יניחן עד זמן אחר יכול למוכרן בשויין אין מחייבין אותו למכור אלא נותנין לו צדקה למיי' פ"ט מהל' מתנות עניים עד דמי חצי הקרקעות שאם הקרקעות שוין אלף נותנין לו מן הצדקה ת"ק. ולדברי הטור י"ד סי' ר"ן נותנין לו מן הצדקה עד שיכול למוכרם בחצי דמיהן וכשמוצאו למוכרם בחצי דמיהן אז לא ספינן ליה תו מידי ומיהו נראה דחצי דמיהן צריך שיהא ר' זוז דבפחות מכאן אכתי עני הוא: לשון ריא"ז היו כל הקרקעות נמכרים ביומי תשרי בזול וביומי ניסן נמכרין ביוקר לפי שחורשין אותן בימי החמה לזורען אותן בימי תשרי וה"ז צריך למכור ביומי תשרי בשעת הזול אם הוזלו עד חצי דמיהן ימכור ואל יאכל ממתנות עניים אבל אם אינו מוצא למכור בחצי דמיהן אל ימכור ויאכל ממתנות עניים עד שיבואו יומי ניסן וימכור אותן בשוייהן כמבואר בקונט' הראיות בראיה ג': שני אחין שחלקו נכסי אביהן א' נטל קרקע וא' נטל כספים או שאר מטלטלין ובא בע"ח של אביהן וטרף מן קרקע בחוב אביהן לפי שאינו יכול לגבות מן המטלטלין שהמטלטלין של יתמו אינן משתעבדין לבע"ח הרי זה שנטל חלקו הקרקע בחלקו הפסיד ואין בעל המטלטלין משלם לו כלום שאומר לו לכך נטלתי המטלטלין אע"פ שהן נוחין לאבד יותר מן הקרקע כדי שלא ישתעבדו לבע"ח:
3 הרא"ש כתב שאם הלוה לא גילה דעתו שרצונו למכור זיבורית כלל דמצי לוה לומר לו איני רוצה ליתן לך אלא כדינך ואין כופין אותו ליתן למלוה זיבורית. וכן כתב טור ח"מ סי' ק"ב. והגהת רבינו אשר בשם התוס' וא"ז. ומהרי"ח כתב דשומעין למלוה וכופין ללוה לתת למלוה זיבורית טפי פורתא וכ"כ הרמ"ה: ואם המלוה אומר תן לי עידית בציר פורתא כתב הראב"ד דאין כופין אותו לתת לו אפי' דהאידנא זולא ועתידין להתיקר ואומר המלוה תן לי עידית כיוקרא דלקמיה אין שומעין לו וכתב הטור ח"מ סי' ק"ב דיש שאומר שגם בעידית כופין אותו ליתנה לו אפי' בזולא דהשתא אם גילה הלוה דעתו שרוצה למוכרו אלא שרוצה לדוחקו שיקתנה כיוקרא דלקמיה. וי"א שאינו צריך ליתנה לו כזולא דהשתא אבל אם ירצה ליקחנה כיוקרא דלקמיה צריך ליתנה לו וכתב הטור דהכי מסתברא ונראה בעיני הטעם דגבי עידית כשהעלוה תובע בציר פורתא דאיכא למ"ד דאין שומעין לו כלל בשום ענין משא"כ כששואל זיבורית דאליבא דכ"ע נותן לו וכמו שכתבתי לעיל. היינו משום דהיכא דשואל זיבורית אי לא יהיב ליה נמצא הזרעת כח של מלוה אצל זיבורית דמן התורה דינו בזיבורית. וחכמים הן שתיקנו לו בינונית לטובתו. וכיון דמדאורייתא דינו דשקיל בזיבורית אי אמרת דלא לישקל אלא בבינונית הורעת כחו אצל זיבורית אבל גבי עידית ליכא למימר הורעת כחו אצל עידית דעידית שהוא מיטב קרקעותיו לא זכתה לו תורה ולא חכמים לגבות ממנו לעולם כשיש לו קרקע אחר ומש"ה איכא למימר דמצי מלוה לעכב שלא לתת לו בשום ענין. מיהו צ"ע על דברי הטור דכתב דמסתבר כמ"ד שאינו צריך ליתנה לו בזולא דהשתא ור"ל אפי' שגילה דעתו שרוצה הלוה למוכרה אלא שרוצה ממנו כיוקרא דלקמיה אבל. אם רוצה כיוקרא דלקמיה צריך ליתנה לו דהשתא לפי דבריו דקאמר דצריך ליתנה לו כיוקרא דלקמיה משמע דלא מצי מעכב אע"פ דליכא כאן הורעת כחו אצל עידית דמשום נעילת דלת בפני לוין צריך שיתננה לו. וקשיא דמהאי טעמא גופיה למה לא מצי מלוה לומר הב לי עידית בציר פורתא בזולא דהשתא דאילו הוו לי זוזאי הוה שקילנא מינה כדהשתא כמו שכתב נמי גבי זיבורית דכשהמלוה שואל זיבורית ולוה חפץ ליתנה לו אלא שרוצה כיוקרא דלקמיה דצריך ליתנה לו כזולא דהשתא משום נעילת דלת בפני לוין והכא מ"ש דהא האי טעמא דנעילת דלת שייכא בין כששואל זיבורית בין כששואל עידית וצ"ע. מלבד כי הקושיא גדולה על הטור בזה איך לא הזכיר דברי אביו הרא"ש ז"ל בזה דאיהו כתב להדיא דאם המלוה שואל עידית בציר פורתא וגילה הלוה דעתו שרוצה למכרה אלא שהיה רוצה שהמלוה יקחנה כיוקרא דלקמיה שצריך לתתה לו כזולא דהשתא משום דלא תנעול דלת בפני לוין והיכא שאין ללוה אלא בינונית וזיבורית ואין לו עידית כלל כשבא בע"ח לגבות חובו איכא פלוגתא בין הפוסקים איזה מהם גובה. רבינו והמיי' מסכימים לדעת אחת וגם רש"י. ומגיד משנה פי"ט מהל' מלוה ולוה בשם הראב"ד ובעל העיטור חולקים ע"ש:
4 לשון ריא"ז מי שיש עליו לפרוע ניזקין ובע"ח וכתובת אשה הניזקין גובין מעידית קרקעותיו כענין שביארנו ובע"ח גובה מן הבינונית אם אין לו מטלטלין וכתובת אשה גובה מזיבורית קרקעותיו אע"פ שהיו לבעלה כמה מטלטלין ואם רצה הניזק לגבות מן הבינונית וזיבורית או בע"ח לגבות מן הזיבורית כגון שהיתה סמוכה לקרקעותיו הרשות בידו כמבואר בקונט' הראיות בראיה ד'. אע"פ שהיו קרקעותיו של זה מעולות ביותר עד שהיתה חשובה זיבורית שלו כעידית של שאר בני אדם הרי הוא דינה כזיבורית ואינו יכול לפרוע בה בע"ח וכ"ש הנזקין שאין שמין בקרקעות של רוב העולם אלא בקרקעות שלו שמין בעידית ובינונית וזיבורית. נישומה העידית ואבדה ממנו אין הנזקין גובין אלא מן הבינונית שלו ואע"פ שיש לו מעולה ממנו הואיל ואבדה העידית שלו אבד דין נזקין וגובין מבינונית כבע"ח כמו שמפורש בפ' הנזקין וכך הוא שיטת המורה:
5 לשון ריא"ז מכרן לג' בני אדם כא' כולן נכנסו תחת הבעלים שהנזקין גובין מהן מן העידית ובע"ח מן הבינונית וכתובת אשה מן הזיבורית בד"א שהניזקין גובין מן הלקוחות כשעמד בדין המזיק עם הניזק ואח"כ מכר להלקוחות שהרי הוא כאילו יש לו שטר על נזקיו אבל אם מכר המזיק ללוקח עד שלא עמד בדין אין הניזק יכול לטרוף מן הלקוחות לפי שהוא דומה למלוה על פה ומלוה על פה אינו גובה מן הלקוחות כמו שמבואר בסוף פ' גט פשוט ובפ' שנים אוחזין בהל' מצא שט"ח:
6 מדברי רבינו נראה דאפי' המוכר קיים כולן גובין כדינייהו אם לקח עידית באחרונה ואין גובין בע"ח וכתובת אשה מן העידית אע"פ שהוא באחרונה מפני שתקנה זו דעביד רבנן דאין גוביו מנכסים משועבדים במקום שיש בני חורין הוא לטובת הלוקח והרי הלוקח אומר להן אי אפשי בתקנה זו אלא כל א' מהם יגבה מן הראוי לו: ואם לקח זיבורית באחרונה כולן גובין מן הזיבורית שהרי אומר לטורף כשיבא לגבות מן השדה שלקח תחלה הרי הנחתי לך מקום לגבות ממנו וכן הוא דעת מיי' פי"ט מהל' מלוה ולוה וסמ"ג עשין צ"ד דאין חילוק בין אם המוכר קיים כשבאין לטרוף מן הלוקח בין אם הוא מת בכל ענין אם לקח עידית באחרונה איהו נכנס תחת הבעלים ואם לקח זיבורית באחרונה יהיב לכולהו מן הזיבורית. וכתב שם מגיד משנה דדעת ר"ח והרשב"א הוא כדעת מיי'. והרא"ש שם וטור ח"מ סי' קי"ט כתבו דודאי היכא שהמוכר מת דלא מצי תו לוקח לגזום לטורף ולומר אי שקלת כדבעינא שקיל ואי לא מהדרנא שטרא דזיבורית למוכר דאע"פ דמהדר ליתמי אין דין הטורף על היתומים משום דהוי האי קרקע שמחזיר להן הלוקח כקרקע שקנו לאחר מיתת אביהן שאין היתומים פורעים ממנו חובת אביהם אז בכה"ג ודאי אם לקח עידית באחרונה איהו נכנס תחת הבעלים כמו שכתבתי ואם לקח זיבורית באחרונה כולהו גובין מן הזיבורית כמו שכתבנו: אבל אם המוכר עדיין קיים כשבא הטורף לטרוף מן הלוקח אז כולם גובין מן הזיבורית אפי' לקח עידית באחרונה משום דמצי אומר הלוקח לטורף אי שקליתו זיבורית מנאי שקילי ואי לא מהדרנא שטרא דזיבורית או קרקע זיבורית למאריה ונמצא שיהיה ביד המוכר דשיעבודייכו עליה קרקע שהיא בת חורין תגבו ממנה על כרחכם דאין גובין מנכסים משועבדים במקום שיש בני חורין ולא מצי אמרי לכי תהדר דהא כל מה שאדם יכול לעשות רואין אנו כאילו כבר עשוי כאילו החזיר למוכר הקרקע זיבורית או מטלטלין או השטר בכתיבה ומסירה או כל מאי דבעי איהו עד שיהיה למוכר כדי פריעת כל הטורפים מהלוקח ואפי' לא טען הלוקח האי טענה אנן טענינן ליה ומחשבינן כאילו כבר עשה כל המצטרך בזה ואינו מגבה לכולם אלא זיבורית כך כתבו הרא"ש והטור בנו ח"מ סי' קי"ט. ואינהו אזלי לשיטתייהו דסבירא להו דלוקח מצי לגזום לבע"ח ולומר אי שקלת זיבורית שקיל ואי לא מהדרנא שטרא דזיבורית למאריה ואע"פ שגם איהו חפץ לתת לו זיבורית לא מצי בע"ח למימר ללוקח לכי תהדר ואע"פ שמפקיע כחו שאינו חפץ לתת לו כדינו לפחות בבינונית. וכן מצי לוקח לומר לניזקין אי שקלת זיבורית מיני שקיל ואי לא מהדרנא שטרא דזיבורית למאריה ולא מצי נזקין לומר לכי תהדר אע"ג דהשתא נמי לוקח חפץ לתת לו זיבורית ואע"פ שמפקיע כחו מן העידית אצל הזיבורית. וכמ"ש הרא"ש שם באורך: מיהו התוס' ורש"י לא סבירא להו הכי כמו שכתבו שם להדיא דכי רוצה הלוקח להפקיע כח דבע"ח ולדחותו אצל זיבורית מצי א"ל בע"ח ללוקח לכי תהדר כיון דהשתא נמי זיבורית רוצה הלוקח להגבות לו דאין זה גיזום אלא מה שמגזם לניזקין אי שקלת בינונית שקיל ואי לא מהדרנא שטרא דזיבורית למוכר ואז תקח ממנו זיבורית דבכה"ג ודאי לא יאמרו הניזקין לכי תהדר משום שאם יחזרנו יהיה להם פסידא טובא דאיהו רוצה לתת להן מן הבינונית ואם יחזור השטר מזיבורית למוכר יגבה להם זיבורית. וא"כ נמצא דפליגי ג"כ בהא דלתוס' ורש"י לא חשבינן ליה כאילו החזיר השטר של זיבורית למוכרו לעולם כמ"ש הרא"ש דעד שלא יחזירנו בנזקין ובבעל חוב אינו מוחזר ואצ"ל דלא טענינן ליה ללוקח האי גיזום. וכ"כ הגהות הרא"ש בשם מהרי"ח ומרדכי שם דאם המוכר קיים ולקח הלוקח עידית באחרונה אין גובין נזקין ובע"ח אלא מבינונית משום דא"ל לניזקין אי שקליתו בינונית שקילו ואי לא מהדרנא שטרא דזיבורית למוכר ותשקול זיבורית וכן אומר לבע"ח אי שקלת בינונית כדינך שקיל ואי לא מהדרנא שטרא דזיבורית למוכר ותשקול זיבורית מיניה הלכך גובין שניהן מן הבינונית ואין יכול לדחותם אצל זיבורית מהאי טעמא שיאמר להם אי שקליתו זיבורית שקילו ואי לא אחזור שטרא דזיבורית למאריה דכיון דלא גזים דהא איהו נמי רוצה להגבותם זיבורית יאמרו לו לכי תהדר אבל כתובת אשה אין גובה אלא מן הזיבורית כדינה דקודם שיתן לה יותר מדינה ודאי יחזיר שטרא דזיבורית למאריה וחשיב כאילו החזיר. ונראה דבכה"ג אם לקח בינונית באחרונה דניזקין ובע"ח שקלי מבינונית אפי' בלאו טעמא דאי שקלתו בינונית שקלתו ואי לאכו' ומשום דמצי אמר כיון שהבינונית הויא אחרונה שלקחתי היתה בת חורין בשעת שקניתי העידית והזיבורית וממנה ראוי לכם לגבות בתקנתא דרבנן דאין גובין מנכסים משועבדים במקום בני חורין. ולאשה מגבה לה מזיבורית משום שאומרים לה אי שקלת זיבורית שקלי ואי לא מהדרנא שטרא דזיבורית למאריה ובודאי דקודם שיתן לה יותר מדינה שיחזרנו וחשוב כאילו הוא מוחזר. והטור ח"מ סי' קי"ט הזכיר דין זה וכתב דאם לקח בינונית באחרונה מגבה לנזקין ולבע"ח מן הבינונית ולכתובת אשה מן הזיבורית. ודבריו לפי סברתו אין בידי להולמה כאשר כתבתי בהל' הפשוטים גם מ"מ פי"ט מהל' מלוה ולוה הזכיר דין זה ולא פירשו. ובעל העיטור כתב כדברי הרא"ש לפי מה שהזכיר המ"מ דבריו. גם כתב הטור ח"מ סי' קי"ט דאם הלוקח קנה כל קרקעות ראובן כאחת בבת אחת דהוי דינו כמו שלקח עידית באחרונה דמצי למגבי לכולהו מן הזיבורית מטעם דאי שתקיתו שתקיתו ואי לא וכו' ואע"פ שלפי הגמ' משמע דלוקח שקנאם כאחת הוי דינא כג' בני אדם שלקחו כא' דכולם נכנסו תחת הבעלים דמגבין לכל א' כדינו מ"מ ס"ל דחילוק בין קנאם אדם א' בבת אחת מדין קנאום ג' בני אדם בבת אחת דכשלא קנאם אלא אדם א' יכול שפיר למימר לנזקין ובע"ח ואשה אי שקליתו זיבורית שקילו ואי לא מהדרנא זיבורית או שטרא דזיבורית למאריה ושקליתו זיבורית על כרחייכו הלכך מהאי טעמא מגבי להו זיבורית דחשיב כמו מוחזר אבל ג' בני אדם שקנו בבת אחת לא מצו אמרי לנזקין ובע"ח ואשה אי שקליתו זיבורית שקילו ואי לא וכו' כיון דהקרקעות הם ביד ג' בני אדם וכן נראה מדברי התוס' שה דאדם א' שלקחן כולם כא' מצי למימר להו אי שתקיתו שתקיתו ושקלו זיבורית או בינונית לפי סברתם דתוס' שזכרנו ואי לא וכו'. מיהו לדברי רבינו ומיי' והמ"ג שזכרנו דס"ל דלא אמר אי שתקיתו שתקיתו וכו'. ודאי דדין לוקח א' שקנה כולם כאחת דינו כג' בני אדם שקנו כולם כאחד דבזה ובזה נכנם הלוקח תחת הבעלים ואע"פ שלא הזכירו דין לוקח א' שלקח כולם בבת אחת היינו משום דק"ו הוא כדמשמע בגמ' דהשתא מכרן לג' בני אדם כאחת דאיכא למימר חד מינייהו קדים אמרת כולן נכנסו תחת הבעלים מכרן לאדם א' בבת אחת דאיכא למימר שהיה הכל ברגע א' מיבעיא הלכך לא הזכירו רק מכרן לג' בני אדם כאחת אבל לעולם דכך שוה אילו מכרן לאדם א' כאחד לדידהו דס"ל דלא אמר אי שתקיתו שתקיתו וכו'. ומיהו נראה דגם להרא"ש וסיעתו דוקא אם המוכר קיים דמצי א"ל אי שתקיתו שתקיתו ואי לא מהדרנא זיבורית למוכר הוא דאיכא למימר דאם לקחן אדם א' בבת אחת מצי מגבי להו מזיבורית אבל אם מת המוכר דלא מצי הלוקח לומר אי שתקיתו שתקיתו וכו' כמו שכתבנו דקרקע שקנו יתומים אינו גובה ממנו הבע"ח אז ודאי דאם קנאן הלוקח בבת אחת דנכנס תחת הבעלים כאילו קנאום ג' בני אדם בבת אחת ודע כי מה שהביא להרא"ש לגזור כאן דאף לבע"ח מגבה מן הזיבורית כשלקח עידית באחרונה ולא מצי למימר לכי תהדר הוא מה שראה בדברי התוס' פ' בתרא דכתובות גבי מי שאבד לו דרך וכו' וצ"ע למיי' וסיעתו מפני מה הכא גבי נזקין ובע"ח וכתובת אשה לא סברי להו טענה דאי שתקת שתקת וכו' וגבי מי שאבד דרך שדהו דאיתא פ' בתרא דכתובות סברי להו טענת דאי שתקת שתקת וכו' וכן הזכירה מיי' פט"ו מהל' טוען ונטען. ושמא הטעם דגבי נזקין ובע"ח וכתובת אשה כשטוען הלוקח אי שתקיתו ותשקלו מזיבורית שקילו ואי לא מהדרנא שטרא דזיבורית למאריה אתי לגרועי דינייהו מהני ממה שהיו דיניהן כשהיו ביד המזכר כי כשהיו כל הקרקעות ביד המוכר היו הנזקין גובין עידית ובע"ח בינונית וזה שלקחן מידו אתי לגרועינהו מדינייהו קמא הלכך בשביל טענה זו אינו מגבה להן זיבורית. אבל התם גבי אבד דרך שדהו לא אתי לגרועי אותו מדינו הראשון בטענה זו טפי משהיו הקרקעות ביד המוכר דגם כשהיו הקרקעות ביד המוכר לא היה יכול להיות לו דרך שדהו שכל א' היה דוחהו אצל חבירו והלכך כיון דבטענה זו אי שתקת שתקת אינו גורע דינו ממה שהיו אלו השדות ביד הבעלים שמעינן ליה דבין הכא ובין הכא לעולם אין לו דרך ואע"פ שאילו היה שאר זיבורית ביד המוכר היו נזקין ובע"ח וכתובת אשה גובין ממנו מ"מ לא דמי לההיא דאבד דרך שדהו דהתם הוא מחזיר כל הקרקעות לבעלים ואעפ"כ הוי דינו שאין לו דרך אבל הכא אין הקונה חפץ להחזיר כל השדות לבעלים אלא א' מהם ובזה הוא גורע דינייהו קמא דאילו היה מחזיר כל הקרקעות ביד הבעלים היו גובים כל אחד כדינייהו הלכך אין שומעין לו בטענה זו לגרוע מדינייהו קמא: